על פי החוק לבית הדין הרבני יש את הסמכות הבלעדית לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים. סמכות זו ניתנה לו בימי המשטר העות'מאני, אשר העניק את הסמכות לדון בענייני המעמד האישי בבתי דין של הדתות השונות. לאחר הקמת המדינה בתי הדין הרבניים, המשיכו לפעול ללא שינוי וסמכותם נקבעה בשנת 1953 בחוק שיפוט בתי דין רבניים.
המשמעות של חוק זה היא כי בארץ ישראל לא קיים מסלול אזרחי.
שני בני זוג לא יוכלו להינשא בארץ אם חוקי הדת הרלוונטית אינם מאפשרים להם להינשא מסיבה כזו או אחרת. באותה מידה לא ניתן להתגרש בארץ אלא אם כן פונים למסלול הדתי, או במילים אחרות: לבית הדין הרבני.
5 ההבדלי העיקריים בין בתי הדין:
1 - סמכות בית הדין
2 - החוק
3 - מעמד האישה
4 - תוקף משפטי
5 - מרוץ סמכויות
היות וישנם הבדלים בין בתי הדין השונים לא פעם הדבר מוביל לכך שבני זוג שאינם מגיעים להסכמות ממהרים לפתוח תיק בבית הדין הנוח להם, לכרוך את נושאי המשמורת וחלוקת הרכוש ובכך לקבוע במידה רבה את תוצאותיהם של הדיונים השונים. כתוצאה מכך לא פעם בית הדין הרבני ובית הדין האזרחי מקדישים את כל זמנם כדי להחליט למי נתונה הסמכות לדון בהליך, מה שמעכב את הדיונים, מאריך את ההליכים השונים ומוביל למתחים והוצאות כספיות ניכרות.
בחירת הערכאה הרצויה תלויה במשתנים רבים ובנסיבות המקרה לכן חשוב לקחת בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים ולהיעזר בעורך דין לענייני משפחה אשר ינקוט בצעדים מתאימים וינהל את התהליך באופן המקצועי ביותר.